מאירי על סוכה ל״ג

1 יבשו רוב עלים שבבד ר"ל רוב עבותות שבו אם נשתיירו שלשה בדי עלי לחין ר"ל שלשה עבותות בבד כשרה ובלבד בראש כל אחד ואחד ר"ל שיהו רצופים אצל הראש ומ"מ דוקא יבשו שהם לשם מ"מ אבל נשרו לא אא"כ נשארו שם בכדי שיעור הראוי כמו שביארנו שאם כן היה לו ללמדה בנשרו ומ"מ גדולי המפרשים סוברים שברוב עבותות קיימים מיהא כשר אף בנשרו והוא הדין בשאינו עבות כמו שכתבנו למעלה ויש חולקין לומר שכשאינו עבות מתחלתו מיהא פסול הואיל ולא היתה לו שעת הכושר ולמצוה מיהא צריך בכולה שלשה כמו שכתבנו ובלולב מיהא יבשו רוב עליו פסול ומ"מ יש מי שכתב שנשרו ויבשו לענין הדס הכל אחד שיבשותן זו היא נשירתן ואף בנשרו כל שנשארו שלשה קנים בראש כל אחד מהבדים כשרה ומזו נהגו להקל אף בהונחה תחלה בשיעור זה שתחילתו כסופו ומה שאמרו למעלה השתא עבות שלשה לא אשכחן הם מפרשים שהבד הארוך אין העבות מצוי בו אף בשלשה גבעולין רצופין והוא שתמה השתא בשהבד ארוכה בשלשה טפחים אין העבות מצוי בה בשלש גבעולין שהוא שיעור הראוי אלא בקושי שאין עבות זה מצוי כל כך אלא בבד קצר בארוך ביותר מיבעיא דלא משכחינן לה וכן כתבוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראין אלא שבשעת הדחק סומכים עליהם שלא לעכב:

2 כבר ביארנו במשנה בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה או העלים שבראשו שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו ומ"מ אם היתה בו תמרה והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה כשר נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שכך דרכו לפעמים להתחדש בו אותה תמרה על ידי שריית המים אף בתלוש כשר והוא הדין אם עלתה בו במחובר ביום טוב ותלשו בחולו של מועד לדעת המצריך הדר לכל הימים שכל שהוא דחוי מעיקרו אע"פ שהוא דחוי אצל קרבנות כמו שביארנו בשני של פסח שני ובששי של יומא ובראשון של קדושין אינו דחוי אצל מצות וחוזר ונראה שהרי זה דחוי מעיקרו היה שהרי כשנכנסה שעת חיובו לא היה ראוי למצותו וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה וכן בענביו מרובין מעליו שהשחירו מערב יום טוב ונכנס יום טוב בשחרותם ועבר וליקטם ביום טוב או נשרו מאליהם אבל כל שנראה מעיקרו ונדחה וחזר ונראה כגון שנקטם ראשו ביום טוב ר"ל כשהתחיל זמן חיובו ועלתה בו תמרה הרי זו נשאלה בגמרא ולא נתברר ומתוך כך מחמירין בה כל שלא בשעת הדחק ומתוך כך יש גורסין בשאלה זו נקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שאילו בנקטם מערב יום טוב פשיטא ליה דחוזר ונראה שהדיחוי מעיקרו כשנראה הרי הוא כמי שנולד עכשיו והרי אף בקרבנות מחוסר זמן כשר לכשיגיע זמנו אבל בדחוי הבא אחר שנראה באה השאלה ומ"מ אע"פ שבסוף הסוגיא עולה לנו כן ר"ל דדחוי מעיקרו פשיטא ליה דחוזר ונראה ובדחוי הבא אחר שנראה מספקא ליה בתחלת השאלה מיהא לא חלקו בין זה לזה ועל שניהם הוא שואלה והראיה שהרי שמועת הכסוי היא בדחוי אחר שנראה לפי מה שעולה לנו עכשיו ושמועת עבר וליקטן בדחוי מעיקרו ומתוך כך אין הכרח בגירסא אם בנקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב ואם בנקטם מערב יום טוב דאתרווייהו קיימא בעיין וכן פירשו גדולי הרבנים למטה במה שאמרו שמע מינה דיחוי מעיקרו לא הוה דחוי וכתבו שם וניפשוט מינה פלגא בעיין ומ"מ בסוף הסוגייא העלו דיחוי מעיקרו תפשוט מינה דלא הוי דיחוי נראה ונדחה אם חוזר ונראה לא תיפשוט וא"כ אף בענביו מרובים שהושחרו ביום טוב וליקטם בכלל זה ומחמירין בה לפסול ובשני מיהא כשר שאין אנו צריכין בו להדר אלא שמאחר שמן הספק פסלנוהו אף בראשון אם אין לו אחר נוטלו שלא בברכה שאין מברכין על הספק:

3 לקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו במסכת ע"ז על שמועה זו שכל שנעבד הלולב מערב יום טוב דהוה ליה דחוי מעיקרו אע"פ שלא נתבטל אלא ביום טוב כשר לכתחלה אבל נעבד ביום טוב הוה ליה נראה ונדחה ואין לו תקנה שאינו חוזר ונראה ואיני מבין שהרי כל בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שכתבנו למעלה גדולי הפוסקים כתבו שכל שנקטם ראשו שבהדס כשר אף בלא עלתה בו תמרה וממה שאמרו למטה אפי' שלשתם קטומין וגדולי המחברים נסכמו בה ולא הוצרכו לדעתם להביא דין נקטם ביום טוב ומערב יום טוב שכל נקטם כשר לדעתם בהדס ובערבה ובמחילה מהם לא כונו בפירוש שלשתם קטומים יפה וענין אחר הוא כמו שיתבאר למטה ונקטם ראשו סתם משנה פוסלתו ואין בה פקפוק:

4 מי ששחט וכסה ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח ונתגלה חייב לכסות ואע"פ שבעוד שלא נתגלה פטור מ"מ הדבר ספק במצוה בנראה ונדחה אם יש בה דיחוי שלא להיות חוזר ונראה אם לאו ומתוך כך מחמירין בה ודוקא שלא בברכה וי"מ אף בברכה שכל שהחיוב היה שם בודאי על פרט זה חזר למקומו ואינו דומה מכל וכל לנראה ונדחה שבהדס שלא היה חיובו על זה בפרט:

5 הלולב אין צריך אגד ומעתה אם אגדו בענביו מרובים מעליו ולקטם אח"כ כשר שאין פוסלין מדין תעשה ולא מן העשוי מהיקש לולב לסוכה שמאחר שאין צריך אגד אין כאן עשוי וא"כ הכל תלוי בדחוי מעיקרו או בנראה ונדחה על הדרך שביארנו ואע"פ שאין צריך אגד מצוה לאגדו מתורת זה אלי ואנוהו מאחר שאין הלולב צריך אגד אם לא תחב את הלולב מערב יום טוב באגד ההדס והוא הקרוי הושענא תוחבו ביום טוב ומותר שאילו היה צריך אגד היה זה תקון המכשירו ונאסר וכן רשאי לאגדו מטעם זה אף ביום טוב ומ"מ דוקא באגד חלוש כעין עניבה בשזירת שני הקצוות שהתרנו במסכת שבת וכל שכן שאוגדו כאגדו של ירק ר"ל בכריכה בעלמא ותוחב ראשו החוט בתוך האגד או בתוך ההושענא כדרך שאוגדין את הירק וכן מה שאמרו בענבים שאין ממעטין ביום טוב דוקא כשהוא מכוין למעטם להכשיר אבל כל שהוא מכוין לאכילה מותר ואע"פ שההדס מוקצה אפשר שהענבים אינם מוקצים או שמא לאכלם למחר וקטימתן מיהא מותרת שמאחר שהענף תלוש מאתמול אין בלקיטת הפרי ממנו כלום והרי מ"מ אינו מתכוין להכשיר וכל שאין מתכוין מותר ואם מפני שהוא מתקן ממילא ופסיק רישיה הוא פירשוה בגמ' בשיש לו הושענא אחרת והרי מעשה הבא ממילא להכשיר אין צריך לו ואינו מקבל תועלת או הנאה ממנו וכל שהוא כן אין דין פסיק רישיה מונע היתרו והוא שאמרו במסכת שבת פרק הבונה ק"ג א' בתולש עולשין ומזרד זרדין שאם לאכילה בכגרוגרת ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא ואע"פ שאף כשתולש לאכילה הקרקע מ"מ מתיפה לאו מתכוין ליפות הוא ושאלו בה והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ותירצה בדעביד בארעא דחבריה ואע"ג דההיא בדיעבד ובזו אתה מתיר לכתחלה טעם הדבר מפני שזו איסור סופרים ושיש כאן סרך מצוה וא"ת מאחר שכן מה אנו צריכים להושענא אחרת והלא במיחם של נחושת שהעבירו מעל האש ופנהו מן המים שאמרו שמותר ליתן לתוכו מים כדי הפשר שאלו בפ' כירה מ"א ב' והלא מצרף והעמידוה כר' שמעון כלומר והרי זה אינו מתכון לצירוף ואע"ג דהא ודאי פסיק רישיה הוא במים צוננין והיה לנו לאסור במיחם של נחשת חם שלא יצרף אלא דמשום דצירוף דרבנן שאני ותירצו בה דצירוף אף עיקרו מדרבנן וכדקאמר ביומא ל"ד ב' בעששיות של ברזל היו מחממין מערב יום הכפורים להכניסם למחר במקום טבילתו שאין שבות של צירוף במקדש אבל תיקון אע"פ שתיקון כיוצא בזה מדברי סופרים עיקר התיקון מיהא מדאורייתא ואע"פ שמעשר בשבת ומטביל כליו בשבת בשאין מתכוין מותר אע"פ שעיקר התקון דאורייתא באלו לא נשתנה גופם אבל זו שבכאן נשתנה גופו במיעוט ענביו ויש חולקין לומר דצירוף עששית הוא שאינה תורה אבל צירוף כלי תורה היא וא"כ עיקר הצירוף מן התורה ומדין גמר מלאכה כדין כל מכה בפטיש אלא שזו של מיחם הם מפרשים בה שאין כאן פסיק רישיה שלא כל צד שבנתינת מים מצרפת או שמא כבר צירף כל צרכו ויש שפירש כאן דאית ליה אחריתי כלומר ולא ניחא ליה בהאי תקון וכדאמרינן בצד חלזון ופוצעו בפרק כלל גדול ע"ה א' שר' יהודה מחייב בשתים מפני שסובר פציעה בכלל דישה ולרבנן לא מחייב אלא משום צידה שאין דישה אלא בגדולי קרקע ומקשה וליחייב משום נטילת נשמה שהרי פוצעו עד שמוציא כל דמו והרי ממיתו ותירץ מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר ואינו מכיון לכך והקשה והרי פסיק רישיה הוא ומודה ר' שמעון וכו' ותירץ שאני הכא דכל כמה דחיי טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל דמיה כלומר והרי מצטער הוא במיתתו ואע"פ שלענין פסק כך הוא מ"מ לענין פירוש אין זה נכון שזו שבכאן אע"ג דלא מתהני מ"מ לא קשי ליה אבל זו של חלזון קשי ליה ולא עוד אלא שי"מ שם שאף לר' יהודה מותר בכל כיוצא בזה שיהא מצטער באותו מעשה העשוי בלא כונה עד שכללו הענין בשלשה דרכים אחד שכל פסיק רישיה שתהא הנאה מגיעתו באותו מעשה אף ר' שמעון מודה באיסורו וכל שהוא מצטער עליו אף ר' יהודה מודה בהיתרו וכל שאין בו לו הנאה ולא צער לר' שמעון מותר ולר' יהודה אסור והלכה כר' שמעון וכל אלו דוקא בדיעבד ויש לך רביעית לדעתם שמותר אף לכתחלה והוא באיסור סופרים על הדרך שכתבנו ויש חולקים בכללים אלו בקצת דברים וכבר הארכנו בדינים אלו בשני של שבת ובשביעי ממנו ובקצת שאר מקומות:

6 אע"פ שהתרנו ביום טוב בעצי בשמים לקטמן כדי להריח להיות מקום הקטימה ריחו נודף בהדס של לולב אסור שהרי אף להריח בו אסור וכן אם הוא לח וראוי למאכל בהמה אינו קוטמו לחצות בו שיניו אע"פ שהקצאתו מיוחדת לריח שלא אמרו באתרוג שמאחר שהוקצה לאכילה מותר להריח אלא מפני שאין הריח עושה כלום בגוף המורח וא"ת בהדס שמאחר שהוקצה לריח יהא מותר לקטמו לחצות בו שיניו בעודו לח על הדרך שהתרנו בכל העצים ביום טוב לא שהרי מ"מ הואיל ומוקצה למצותו והקטימה מחדשת היזק בגופה אסור ואין צריך לומר שאסור לענין הכשר כגון לדעת המתירים בהדס ובערבה בקטימת ראש לעשות מאחת שתים כדי להשתמש בשתים:

7 המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין הערבה והוא שאמר ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפת פסולה כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה אמר הר"ם שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים למה שאמר הכתוב וערבי נחל לא רצה אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח ואמרו נקטם ראשה פסולה אינה הלכה ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום ר' טרפון אומר אפי' שלשתם קטומין ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת דע שיעור ההדס וערבה באורך שלשה טפחים מן הטפחים הידועים שהם ארבע אצבעות בגודל והלכה כר' ישמעאל וכר' טרפון:

8 אמר המאירי ערבה גזולה ויבשה פסולה של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה הכל על הדרך שהתבאר בלולב ויבשות שלה בנפרך ביד כדין הדס נקטם ראשה פסולה ר"ל אף ראש העלים וגדולי הפוסקים והמחברים הכשירוה כמו שכתבנו למעלה אלא שאין הדברים נראין נפרצו עליה פסולה ר"ל שנסדקו עד שהם פונות צדה אחד לכאן וצדה אחד לכאן וכל שכן בנשרו ויש גורסין נפרטו כלומר דדוקא נשרו ובין נסדקו ובין נשרו כל אחד לשיטתו דוקא ברובן כמו שכתבנו בהדס הצפצפה פסולה והיא דומה לערבה ואינה מין ערבה ופי' בגמ' שהערבה מין שרוב מינו גדל על הנחל וקנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק וכל שסימנין אלו בה אע"פ שהיא במדבר או בהרים כשר וצפצפה היא שרוב מינה גדלה בהרים קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל שפגימותיה דקות ואפי' היתה גדלה על הנחל פסולה ויש מין ערבה אחר שפיו דומה למגל אלא ששוה לערבה בשאר הסימנים והוא מין ערבה וכשר אע"פ שאינה נקראת ערבה סתם אלא חילפא גילי ואף מין זה אם פיה דומה למסר שפגימותיה גסות פסולה כמושה כשרה וכן הדין בכל שאר מינין אע"פ שלא הוזכרה בהם במשנתנו שמאחר שהוא פוסל בהם את היבש אלמא כמוש כשר ולא הוזכרה בערבה לדעתי אלא מתוך שכמישותה קרוב הרבה ליבשותה והוצרך ללמדה נשרו מקצת עליה כשרה כל שלא נשרו רובן ושל בעל כשרה כלומר שאינה גדלה על הנחל אלא שגדלה לסבת מי גשמים שהמטר קרוי בעל כמו שהתבאר בראשון של מועד קטן:

9 ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד וכן הלכה ופי' בגמ' הטעם בהדס דכתיב ענף עץ עבות בשלש תיבות ובערבה דכתיב ערבי נחל ומיעוט ערבי שתים ובלולב דכתיב כפת תמרים והוא חסר וא"ו ונשאר בו לשון יחיד ואתרוג אחד דכתיב פרי עץ הדר אפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום פי' חוזר על ההדס שהצרכנו בו שלשה בדים שמכשירין אותה אפי' בשתים שהן קטומין ר' טרפון אומר אף בשלשתן קטומין וכן הלכה כמו שהתבאר בגמרא ופירשו גדולי הרבנים בקטימה זו נקטם ראשו וא"כ סתם מתניתין דנקטם ראשו בהדס פסול אין הלכה כן אלא כשר וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים ולא עוד אלא שאף בנקטם ראשה של ערבה פסקו כן שמאחר שנדחה סתם המשנה בקטימת ראש ההדס כך נדחית בקטימת ראש של ערבה והדברים מתמיהים היאך נדחה סתם המשניות מזו של ר' ישמעאל וכן יש מקשים למה שפירשו בה גדולי הרבנים דהדר לא קאי אהדס והוא הדין אערבה דא"כ יבש אמאי מפסיל בהו אלא שזו לדעתי אינה קושיא דמאחר שיבשותן בפריכה ביד הרי הן כמי שאינן ומ"מ אפשר דהדר לא קאי אלא אאתרוג ולולב דסמיך ליה אבל הראשונה מ"מ קשה אלא שעיקר הדברים הוא מה שפירשו גדולי המפרשים דסתם מתניתין כדקאי קאי ונקטם ראשו פסול בכולן דמאחר שנקטם ראש הפארה פקע הדרו ונקטם ראשו לחוד וקטומין דר' ישמעאל לחוד שקטימה זו של ר' ישמעאל היא שסתם הענף האמצעי שהוא הגזע והוא גוף ההדס יש לו בדים סביבו ור' ישמעאל היה מצריך שיהא אחד מן הענפים הגזע שלו שלם עם הבדים שסביבותיו אבל השנים כשרות אף כשאין שם גזע כלל אלא אותן הפארות הנחתכות מסביבו וכן הגזע עצמו אף כשיהו הפארות והבדים שסביבותיו נחתכות ממנו אבל אחד מהם יהא שלם בעבות עם כל בדיו וכן אמרוה בספרי אפי' שתים דלית ואחת שאינו דלית ודלית פירושו קטוף ולדעת ר' טרפון אפי' שלשתם קטומין ר"ל אף כששלשתם אותם הפארות בעצמם או הגזעים שנחתכו בדיהם ולא נשאר אלא גוף הגזע ביושר בלא שום בד של סביבותיו והוא שאמרו בגמרא תלתא וקטימי שכיחי ר"ל בעבות כלומר שמאחר שנכרתו הבדים הדבר מצוי להיות בד הענף הישר בעבות וכל שכן הפארה עצמה אחת מגזע זה ואחת מגזע זה חד ולא קטים לא שכיח ר"ל שיהא גזעו כולו עם כל בדיו בעבות ואלו היו פירושו בקטימת ראש היאך אמר ולא קטים לא שכיח הרי רוב העבות מצויות בלא קטימת הראש ולי נראה לפרש שלא הצריך ר' ישמעאל אף בגזע אחד שלם עם כל פארותיו שמתוך שאדם צריך בענפים אלו שיהו ישרים כדי שיהו נאגדים יפה עם הלולב ואין זה מצוי אלא בבדים היוצאים מן הענף הגדול היה ר' ישמעאל מצריך שיחזור אחר אחד שיהא ענף גמור וענף האילן ר"ל הגזע אע"פ שבקושי הוא נמצא בלא בדים וכן שהוא נמצא בקושי בעבות וביושר והשנים יהו בבדים שהם מצויים הרבה בעבות וביושר ור' טרפון מיקל אף בכולן בבדין ר"ל שאינן גוף האילן והלכה כדבריו הא נקטם ראשו מיהא פסול כסתם משנתנו ולא כדעת מי שהבין בקטומים אלו נקטם ראשו ודחו משנה ראשונה מטעם זה שאילו כן לא היה בעל התלמוד נשמט מלהקשות מזו לזו:

10 ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד ופירושו בשאינו קטום וערבה אחת ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא שמצריך בשלשה וכר' טרפון שאפי' שלשתן קטומין כמו שביארנו ומ"מ יש פוסקים כר' עקיבא ממה שאמרו בגמרא אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו כלומר מכרו בדרך השוה ושלא ביוקר ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאמר אפי' שלשתם קטומין והקשו מאי טעמא משום דמיקל ולדרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי ותירץ תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח כלומר שענף הגדול שמגוף האילן שיהא נמצא ביושר ובעבות הענף כולו עם בדיו בעבות לפירוש ראשון לא נמצא אלא בקושי ור' עקיבא שמכשיר באחד דוקא בשאינו קטום אלמא שמ"מ הלכה כר' עקיבא שאם לא כן האיך הקשה ולדריש להו כר' עקיבא עד שהוצרך לתרץ חד ולא קטים לא שכיח היה לו לומר מפני שאין הלכה כמותו אלא ודאי הלכה כמותו וכן למדים מכאן שרשאי להוסיף בהדס שהרי הלכה כר' עקיבא שדיו באחד והוא אומר לידרוש להו כר' טרפון שאומר בשלשה ומ"מ לדעתי אין כאן ראיה לאחת מהם וכל עצמך אי אפשר לפרש כן ר"ל שזה שאמר ולידרוש להו כר' עקיבא יהא נאמר בקושיא שמאחר שהוא פוסק כר' טרפון ושאמר להם לידרוש להם כמותו האיך הוא מקשה ולידרוש להו כר' עקיבא והרי הוא סובר כר' טרפון בשלשה קטומין ואינו סובר כר' עקיבא בחד ולא קטים והאיך ידרוש להם כר' עקיבא אחר שאינו סובר כמותו אלא ודאי האי ולדרוש להו כר' עקיבא אינה קושיא כלל אלא סוף הוכחתא דאזדא לטעמיה הוא כלומר ואזדא לטעמיה דהלכתא כר' טרפון דאמר להו וכו' ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון דאלמא הלכתא כותיה דאי אמרת לא משום דסבירא ליה כותיה קאמר הכי אלא דרך גזום והפחדה מאי טעמא גזים להו כדר' טרפון משום דמיקל בקטימה לגזום להו כדר' עקיבא דמיקל יותר והוא שמיקל במנין והשיבו דאי משום הא לא הוה מוכחנא דכותיה סבירא ליה דהוה אמינא דדרך גיזום נאמרה והוא דגזים להו כדר' טרפון משום דקולא דקטימה עדיפא אלא דאע"ג דהא דאזדא לטעמיה אידחיא הא מ"מ פסק איהו בהדיא כר' טרפון ומצריכין לשלשה אלא שמקילין להיות שלשתן קטומין ושמא תאמר והאיך היה עולה על הדעת שיפחידם במה שאינו סובר והרי היה לו להתירא שמא מתוך דבריו יבואו להקל במה שאינו ראוי אין זה כלום שהרי לא נאמר כן אלא דרך סוגיא ולעיקר הדברים מיהא הרי פסק הלכה כר' טרפון וכן שאף כשתמצא לומר שאין הלכה כן היה יכול לגזם בכך בלא חשש תקלה שהרי לא אמרה אלא למוכרים וסתם מוכרים למצוה בעין יפה משיירים לעצמם ואף כשיארע להם להקל מתוך דבריו כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכל שהמקח מתיקר להדור מצוה יותר משליש שעת הדחק הוא ומ"מ י"מ בהאי ולידרש להו כר' עקיבא קושיא גמורה משום דהלכתא כותיה ושמואל סובר כמותו וא"ת האיך סובר כמותו וכבר פסק כר' טרפון הם מפרשים שלא פסק שמואל כר' טרפון אלא בקטימה לומר שהקטום הדור אבל במנין הלכה כר' עקיבא וא"כ שמואל סובר כר' טרפון בקטימה וכר' עקיבא במנין ונמצא ששמואל סובר שדיו באחת ואף זו בקטומה אלא שמ"מ לא עלה בדעתו לדרוש להם כדעת עצמו שלא יחשדוהו כמחדש סברא להקל אלא או כר' טרפון בחומר המנין ובקולת קטימה או כר' עקיבא בחומר קטימה ובקולת מנין ובירר לו לדרוש כר' טרפון מפני שקולת הקטימה עדיפא ליה ומ"מ כל שאין מכבידים ביוקר הוא מניחם על מנהגם להדור מצוה ולדעת זה הלכה כר' טרפון בשלשה או כר' עקיבא ובאחד שאינו קטום ובשעת הדחק אף כשמואל באחד ובקטום והדברים זרים אלא שעיקר הדברים כפירוש ראשון וכבר הארכנו בענין זה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו וכבר ביארנו שההדס מוסיפים עליו כמה שירצו ושיש אומרים כן אף בערבה כמו שכתבנו למעלה וביארנו לדעתם הטעם שנויי לולב הוא ובטל הנוי אצל העיקר ומפרשים שהזכרנו מביאים בה ראיה מכאן שהרי שמואל ודאי סובר כר' עקיבא מאחר שאמר ולידרוש כר' עקיבא ולא גזם לדרוש להם אלא כר' טרפון שמזקיק בשלש אלמא אע"פ שהוא סובר שדיו באחת היה מכשיר בשלש ולדעתי כשם שאין כאן ראיה לפסוק כר' עקיבא כמו שכתבנו כך אין בה ראיה להוסיף בהדס שאין ביאורה אלא דרך גיזום והטלת אימה כמו שביארנו אלא שמ"מ אף אנו מודים בתוספתו כמו שכתבנו למעלה ויש פוסלין בתוספת הדס שוטה ואין נראה כן הואיל ומין הדס הוא וכבר כתבנו דין זה למעלה: